קרוב רחוק | שבוע שלישי לסגר

״האמנם קילומטרים מסוגלים להפריד בין חברים?״ שאל ריצ׳ארד באך בספרו ״אין מקום שהוא רחוק מידי.״

קיבלתי את הספר הזה מחברה מהצבא כשעזבתי את הארץ שבוע אחרי השחרור, ומידי פעם אני חוזרת לעלעל בו. האמת היא שעכשיו הוא באחד הארגזים שנשארו תקועים במחסן במעבר הדירה של מאי, (הוא באמת בארגז שתקוע על מדף ושאני לא מצליחה להוציא), אבל אני מעלעלת בו מנטלית כבר כמה ימים.

שם הספר עצמו הוא משפט לגמרי קלישאתי, אבל בתקופה שבה הגבולות סגורים, הטיסות בוטלו, והעולם, שלרגעים נראה כמו יבשת אחת גדולה, חוזר להיות מחולק ליבשות וימים; בתקופה שבה אנחנו מסתגרים בבתים מפחד (בין אם הוא פוליטי, חברתי או אישי... והאישי תמיד פוליטי), המשפט הזה מקבל משמעות חדשה.

מאז שאני סגורה בבית, שלושה שבועות בערך, אני מתגעגעת יותר לחברות שלי שגרות רחוק. אותן חברות שאני לא רואה אף פעם, פתאום חסרות לי יותר.

וזה לא שאנחנו לא מדברות, אנחנו מדברות יותר מהרגיל אפילו (למרות שאנחנו תמיד מדברות), אבל המצב, שגרם לנו להיות יותר בקשר, הגביר לי את הגעגוע. רובן גרות באיטליה, עוד שתיים בלונדון, ומסיבות ברורות דיברתי גם עם כאלה שעבר הרבה זמן מאז שהיינו בקשר.

פתאום כשאי אפשר להפגש המרחקים מצטמצמים. פתאום אני מלמדת מרחוק והשיעורים שלי, שעד עכשיו היו סגורים בעירהקטנה שבה אני גרה, חוצים את הים ויצא לי ללמד אמא ובת באיטליה. פתאום נפתחות הזדמנויות חדשות לעבודה מהבית, בכל המקצועות כמעט, הרשתות החברתיות מקבלות ערך עליון, ואלו דברים חוצי אוקיינוסים וחוצי דורות!

משהו גדול מאוד קורה פה.

מצד אחד אנחנו שומעים המון - אנחנו והם - אצלהם יש יותר מתים, אצלנו יש פחות חולים, אנחנו עלולים להיות כמוהם; גבולות פיזיים נחסמים, השמיים נסגרים, המרחקים גדלים כי אי אפשר להגיע ממקום למקום, ומרחק של שעה טיסה כבר לא נגיש לנו כמו לפני חודש. ומצד שני, פתאום כשאף אחד לא יכול ללכת לשום מקום, העולם שטוח יותר מתמיד, היבשות התקרבו, הגבולות נפלו, והעולם מרגיש כמו עיר אחת קטנה. העובדה שכולנו בזה ביחד, שאנחנו לא יכולים ללכת לשום מקום, שהחיים של אחד תלויים בהתנהגות של השני באופן כל כך חונק, קירבה בינינו. אומרים - צרת רבים חצי נחמה.. בדרך כלל אני לא מסכימה, אבל הפעם ההבנה ההדדית הזו, המקום הפיזי שלא משחק יותר תפקיד, והיכולת לתקשר אחד עם השני דרך מסך (מה שהיה גם קודם אבל לא הבנו את המשמעות שלו עד הסוף עד שלא חזרנו בזמן לעידן המגיפות!), קירבו בינינו באופן שגרם לאנשים במקומות שונים בעולם לתרגל יוגה ביחד, לקרוא ספרים ביחד, ובקרוב לחגוג חג ביחד. והכי חשוב, עם כל הקושי שבתקופה, רובנו (לצערי זה פחות תקף לדור המבוגר יותר), לא מרגישים לבד. אז יש טוב ורע בקרבה ובתלות ההדדית הזו.

אבל המרחקים מתקצרים ומצד שני הקרובים מתרחקים. האנשים הקרובים ביותר אלינו, גם אלה שנמצאים חמש דקות מאיתנו, לא תמיד נגישים לנו עכשיו, ולו בשביל להגן עליהם. אני, שעברתי לגור קרוב להורים גם בגלל שרציתי להתקרב אחרי הרבה שנים של מרחקים שנעו בין שעה ורבע נסיעה לחמש שעות טיסה, אבל בעיקר בגלל שהייתי צריכה את העזרה הפיזית שלהם, לא יכולה לראות את ההורים שלי, שלא לדבר על לבקש את עזרתם כשאני צריכה לעבוד.

והנה מזדחל לו עוד משהו שהשתנה (מה השתנה הלילה הזה מכל הלילות?) - החופש.

מדברים על חופש מבתי ספר, חל״ת (חופשה ללא תשלום) מהעבודה, בקבוצות הורים קוראים לחופש הזה חופש הקורונה, בהקבלה לחופש הגדול. אבל אז נשאלת השאלה, אם הרחוקים מתקרבים, אבל הקרובים מתרחקים אם אין לנו עזרה ואי אפשר לנסוע לשום מקום, ואם אנחנו משועבדים לילדים/לבית, חוסכים כסף כי אין הכנסה ולא יודעים מתי תהיה, לא מצליחים לקרוא, אוכלים את הרגשות שלנו, נשברים, אוספים את עצמנו ושוב נשברים, כועסים על הפוליטיקה ועל המדינה ועל אלה שמפרים בידוד, חיים בפחד מלצאת למכולת; איפה נמצא החופש בכל הסיפור הזה?

באופן אישי זה מרגיש לי כמו ניסוי חברתי שעולה על גדותיו, והאירוניה שבזה היא שכל הריחוק והקרבה, ובידוד והכליאה, והחופש שאולי נגדע, כל זה קורה בדיוק בפסח, חג החירות.

ועם כל זה, אני יכולה להגיד שאני דווקא בתוך המצב הכלוא הזה, שבו כל דבר מוגבל, במצב שבו הגבולות רבים וחדים יותר, אני מוצאת הרבה חופש. פתאום, אחרי הרבה זמן, אני מצליחה לקרוא ספר. אני גם מתרגלת כל יום יוגה ומדיטציה, לא מפסידה אפילו תרגול אחד. וזה לא בגלל שאני מזניחה את הילד שלי, היום הספקתי לתרגל יוגה ומדיטציה, לקרוא 60 עמודים בספר, לעשות כביסות, לבשל, לשמור על הבית סביר, להקשיב להמון מוסיקה, לעשות עם קאי מלא דפי עבודה, לשבת איתו במרפסת, להסתכל על השקיעה, לרקוד ביחד, לשחק קלאס ולעשות איתו תחרויות, ועוד מלא דברים. ומה יותר חופש מזה?

אם יש משהו שאנחנו לומדים בתקופה הזו זה להיות ביחד אבל לחוד ובאותו הזמן, וזה החופש הכי יציב שיש. הסיבה היא שהוא פשוט לא כאוטי גם אם לעיתים נדמה לנו שכן, הוא בתוך גבולות, והוא גם מכבד ונותן ספייס מצד אחד, ומחבק(וירטואלית) ועוטף מצד שני.

אז אם לחזור לספר של ריצ׳ארד באך, הוא אומר:

"אנחנו הולכים לחגוג את השעה בה דרור התחיל להתקיים בעולם הזה.", ואולי זה נותן קצת תקווה ליום שאחרי.

והנה סיכום השבוע השלישי בתמונות:

יום ראשון 29.03.2020 - אותיות, מספרים, מבוכים, קבב, וסטודיו יוגה/צילום ביתי

יום שני 30.03.2020 - צימוקים, הרמת משקולות, תנוחת הגמל, וקשת שמבטיחה שהכל יהיה בסדר

יום שלישי 31.03.2020 - דפי עבודה של פסח, משלוח פרחים מאימוש/סבתי ועבודה בגינה, מלא מדבקות על הרגליים שלי, הורדנו את הזבל עם מסיכות!! וגם עבודה של מורה ליוגה בזמן קורונה על המחשב בעריכת סרטונים ליוטיוב וילד אחד שרוצה תשומת לב ומנסה למשוך אותה איך לא - בעזרת היוגה

יום רביעי חמישי שישי שבת - 01-04.04.2020 - עוד דפי עבודה, וגם שיגועים וצחוקים ומלא משחקים על הרצפה ו dolce far niente במרפסת, ואמא אחת שהצליחה לסיים 250 עמודים בספר ביומיים וחצי!