ניצוצות | שבועות רביעי וחמישי לסגר

״כן, אנחנו שניים

האויב שהוא חבר

אני זה התחפושת

ובפנים אדם אחר״

- ניצוצות / פורטיסחרוף

איכשהו השיר הזה כיכב בפלייליסט שלי בתקופה האחרונה, למרות שהקשבתי לפלייסליסטים מוכנים שמצאתי באופן די רנדומלי ביוטיוב.

אפשר להגיד שכבר עשרה ימים הפוסט הזה מתבשל שלי.

השבוע הרביעי לסגר שכלל המון מאורעות טובים יותר וטובים פחות, היה מן רכבת הרים רגשית שעוד לא הסתיימה. אם את שלושת השבועות הראשונים שרדתי בתפקוד מלא של אמא-גננת -יוגיני - השבועות הרביעי והחמישי היו מן קריסת מערכות שמה שנשאר ממנה הוא רק (או כמעט רק) אמא, וגם האמא הזו לא תמיד תפקדה אלא היתה על תקן בייביסיטר/אמא על אוטומט ששומרת שלא יקרה שום דבר רע ועושה את רוב הדברים שצריך, וכל זה כשהמח שלי הולך מקצה שבו המחשבות עולות על גדותיהן לקצה שבו יש סוג של מוות קליני של המחשבות - מן בהייה מתמשכת, ריק (ולא במובן הטוב של המילה).

העניין בלהיות בבית עם עצמנו כל הזמן, הוא שפתאום אנחנו פוגשים את עצמנו.

כשאנחנו לא פוגשים אנשים, ואם פוגשים אנשים אלו תמיד אותם אנשים, אנחנו מתחילים לחשוב. עולות בנו מחשבות, מתוך השתיקה, מתוך הרגש שהולך וסוגר עלינו, מתוך המחנק הפיסי והרגשי, אנחנו חושבים יותר מידי, הרבה יותר מידי, ולפעמים אנחנו לא כל כך אוהבים את המחשבות שעולות, והן גורמות לנו להרגיש רע, וזה מן מעגל שמאכיל את עצמו, אש ששורפת אש, בור שחופר את עצמו ולא תמיד פשוט לצאת ממנו, ואנחנו שוקעים, ונשרפים, ולא תמיד יודעים איך לברוח ממנו החוצה.

השהיה בפנים, בבית, עם עצמינו בעיקר, בלי לפגוש אחרים, גורמת לנו לפגוש את המחשבות, את הפחדים, המקומות הפגיעים שבתוכינו, הגבולות של האופי שלנו שעכשיו, בעל כורחם, נמתחים.

לא תמיד אנחנו אוהבים את מי שאנחנו פוגשים כשאנחנו מול עצמנו, לא תמיד אנחנו מקבלים את מי שאנחנו פוגשים, לא תמיד אנחנו מוכנים להודות שאותו אדם שאנחנו פוגשים הוא אנחנו, וזה דורש מאיתנו להתמודד. אם בחיים הרגילים התעסוקה שלנו עוזרת לנו לנסות לברוח מעצמנו, להסיח את דעתנו מאותן המחשבות, הפעם אין לנו כ״כ לאן לברוח. הילדים והנטפליקס יכולים לתת רגעים של בריחה, אבל בסופו של דבר המצב הקיים, חוסר הוודאות לגביו, השגרה ללא שגרה הזו, הדאגות מהעתיד הלא ברור, גורמים לנו לפחות לנסות להתמודד, כי אין לאן לברוח.

״כולנו באותה סירה״ אומרת שירי מימון בפרסומת.. אז היא לא ממש צודקת כי הסירה שלי בהרבה מובנים שוקעת יותר משלה, אבל בהרבה מקרים, כולל שלי, יש שני אנשים ששורדים את התקופה הזו: ההיא עם התחפושת, זו ששמחה בחלקה, אומרת תודה, נהנית עם הילדים, מפרסמת פוסטים שמחים ורגועים ברשתות החברתיות, וההיא שבפנים נלחמת עם השדים של עצמה.

זה לא אומר שהתחפושת ההיא כלפי חוץ היא לגמרי תחפושת, אצלי היא ממש לא, היא פשוט הרגעים הטובים, המקומות היפים, רגעי הנחת, האהבה וההודיה הגדולה שבאמת קיימת. את האויב שהוא חבר, האישה שבפנים שמתמודדת או מתחמקת או מתחבטת, אני מעדיפה לא לשים ברשתות החברתיות, אבל זה לא אומר שהיא לא קיימת. היא שם, שורדת, מדחיקה לעיתים, מפנימה לאט, חושבת.

״ניצוצות של הבנה

שוב חולפים כמו סרט נע

כמו רוח סערה

הם מקלפים עוד חלקים מהקליפה״

ממשיך פורטיס, או שמא זה ברי? לא בטוחה

זה כמו תהליך יצירתי. מי שעבר תהליך יצירתי בחייו יודע - חושבים, חופרים, מחפשים, חוקרים, ואז עוזבים את הכל והולכים לעשות משהו אחר, והתת מודע ממשיך את העבודה בעצמו (ממליצה על הסרט מנטפליקס בנושא, לא זוכרת את השם אבל עכשיו כשיש זמן כדאי ממש לראות אותו!).

ואז הם מגיעים - ניצוצות של הבנה, חולפים כמו סרט נע. זה באמת ככה, בהתחלה זה רק ניצוצות, כאילו לא קשורים אחד לשני. הבנה, ועוד הבנה, וכל אחת בזמנה שוקעת פנימה. ופתאום בבת אחת הניצוצות מתחברים למה שנראה כמו תמונה אחת גדולה, הדברים ברורים מאליהם, לפעמים אנחנו קוראים לזה הארה, לפעמים רעיון, אבל מה שקורה זה שהרעיונות נפתחים כמו עלי כותרת של לוטוס שלא נגמרים, נפתחים ונפתחים כאילו מעצמם, אחד מתוך השני.

אני עוד בשלב של הניצוצות, ניצוצות שלא נעימים לי תמיד, ואני מחכה בקוצר רוח לרגע שבו הכל יתחבר לסרט נע של פתרונות, סרט של רעיונות איך לפתור את כל המשברים שמצטברים להם בתקופה הזו.

מה היה בשבועיים האחרונים?

בקצרה: ציורים, לוטוס, סדר פסח אינטימי, יומולדת לי, הרבה שעות מרפסת, עוד קצת גינון, יוגה אונליין, דרקונים, movie night עם מרי פופינס, מלא דיגדוגים, וההיי לייט של התקופה - תספורת לקאי שהפך מילדון עם תלתלי זהב לגברבר שביקש לראות כדורגל בטלויזיה (!!).

הנה קצת בליל של תמונות כי איבדתי את הרצף