הכתר של כדור הארץ | שבוע ראשון בסגר קורונה

כל כך הרבה תוכניות היו לי לשנה הקרובה, החלטתי ש 2020 תהיה לי טובה, שאני אצליח בכל מה שחשוב לי, שאטייל בעולם לעבודה ולכייף, שקאי ואני נתחיל לחיות חיים מאוזנים יותר. ואז הטבע החליט לשים לעצמו כתר ולחזור למלוך.

להיות בסגר זה לא פשוט. להיות בהסגר של אמא וילד, עוד פחות פשוט. גם לי וגם לו אין עוד אדם לפנות אליו כשנמאס לנו אחד מהשניה, כשאחד נשבר השניה גם נשברת (ולהיפך!), ולפעמים נקודות השבירה מתוכננות מראש, למשל כשאני מסבירה שמעכשיו לא נלך יותר לסבא וסבתא לתקופה, אותם סבא וסבתא שאנחנו נמצאים אצלם יום כן יום לא (ולפעמים יומיים שלושה כן ויום לא), ונמצאים מרחק הליכה קצר מאיתנו. כל כך קצר שאם נטייל ברגל לכיוון הלא נכון נפגוש אותם בטיול עם הכלב, ועדיף שזה לא יקרה כי אז נצטרך להסביר למה אי אפשר לתת חיבוק ולחזור איתם אליהם הביתה לאכול שניצל.

להיות בסגר עם ילד בן שלוש זה לנסות להעסיק אותו, ללמד אותו, לגרום לו להתעניין, רוב הזמן. זה לא לתת לו (ולעצמי) לשבת מול הטלויזיה כל היום, כי זה לא יום יומיים, ברגע שמתרגלים אז זה יהיה עד הודעה חדשה. זה לגרום לו להזיז את הגוף, לדעת לקחת פסק זמן אחד מהשניה והשניה מהאחד, לתכנן את הזמן מצד אחד, אבל לזרום עם השינויים מצד שני.

להיות בסגר לזמן בלתי מוגבל מפגיש אותך עם האמא שאת ועם האמא שאת רוצה להיות, וגורם לך לחפש (ואולי למצוא מידי פעם) את נקודת האמצע שבינהם; כי אפשר להתאמץ להיות טובה יותר, לעשות את מה שצריך כל הזמן, לדאוג לבית נקי, לאוכל בריא וטעים, לפעילויות שמפתחות את הדמיון, ללימודים, ליצירה, לפעילות גופנית, לשגרה... אבל כדי לשמור על שפיות צריך גם לזרום עם הטבע האישי, עם הרגשות שעולים, עם חוסר החשק להשקיע 18 שעות ביממה באדם אחר, עם החשק להשקיע קצת בעצמי.

להיות בסגר זה לעשות את כל אלה עם פחדים על הפרנסה שמי יודע מתי תהיה שוב, ובדיוק כשהיתה לי תוכנית גדילה לעסק. זה לא להיות מסוגלת לעבוד, גם לא באונליין, גם כי האונליין בתחום שלי קשה לי מהרבה בחינות, וגם כי פרקטית בן השלוש שלי איתי, ומתי בדיוק אעביר שיעור אונליין, כשהוא רוצה תשומת לב בבוקר, בצהריים, או כשהוא מתעורר לעשות פיפי בערב ורוצה שאבוא איתו? זה להיות בלחץ כי כולם עובדים באונליין עכשיו כי זה מה שיש, אבל לכולם יש מי שישמור על הילדים בזמן שהם עושים את זה ואפשר לחלוק את הזמן ואת המטלות כי יש עם מי לעשות את זה. זה לפחד לבקש עזרה מההורים כדי שלא נצטרך להפגש ולהדביק אותם, או שלא יצטרכו לצאת כדי שלא יידבקו. זה לחשוב ולחשוב על פתרונות יצירתיים לטווח ארוך כדי להשתמש בידע שיש לי (ויש לי הרבה כי אני תמיד לומדת משהו), זה להשתמש בשנים של לימודי יצירתיות כדי להבין איפה הדברים נפגשים כדי ליצור מהם משהו חדש, וכל זה בשוק שעכשיו רווי בדברים חדשים ובעיקר בהרבה חינמים. וזה גם להכיל את כל המחשבות והרגשות שעולים בעקבותיהן.

אבל הסגר הזה, עם כל הקשיים והפחדים והרגשות המורכבים שהוא מעלה, עושה גם הרבה טוב.

קאי ואני לומדים להכיר אחד את השניה, להיות אחד עם השניה (וההיפך, תמיד גם ההיפך) בלי להתגעגע; להכיל אחת את השני, לעזור ולהעזר, לנהל את הבית ביחד, להתחשב, להרגיש.

פתאום לסדר את הבית זה משהו שאני רוצה לעשות, ויש לי זמן לעשות אותו אז הוא הופך ממטלה שמכבידה (ומי שמכיר אותי יודע שעלי זה מכביד ביותר) למשהו שאני פשוט עושה, בלי למהר. להתארגן בבוקר בלי למהר לשום מקום גורם לבית שלי להיות פשוט מסודר באופן טבעי, כי אני לא צריכה לרדוף אחרי קאי כי חייבים לצאת, או למהר לארגן רק מה שרואים ולסגור דלתות לפני שהתלמידות מגיעות.

המצב הזה של השהיה בבית, בלי למהר, בלי לרדוף אחרי זמן ואחרי משימות, גורם לדברים לקרות באופן טבעי יותר, הן בפן האישי והן בפן התפעולי. פתאום כשלא ממהרים, יש עוד רגע לצאת למרפסת ולהסתכל על הצמחים, על הים, לנשום את האויר ולהקשיב לציפורים. פתאום בטיולים הקצרים בחוץ רואים את הבתים היפים, את הטבע שמקיף אותנו, בין אם הוא טבעי או מלאכותי. פתאום כל אדם שעובר ברחוב מחייך אלינו, אולי כאות הזדהות על היציאה המבודדת אבל במידה מסויימת המשותפת לאויר הטרי, להליכה.

פתאום לא הפסדתי תרגול יוגה אחד ולא מדיטציה אחת, הארוחות המשותפות הופכות לטקס, למרות שאנחנו כל הזמן ביחד, ואני מספיקה אפילו לקרוא קצת.

אז הטבע שם על עצמו כתר וחזר למלוך, בדרך אגרסיבית ולא נעימה, בשאגה אדירה שרק מתגברת, כאילו כדי להראות שהוא קיים. ולמה זה גרם? התנועה האוירית עצרה, הייצור הופחת, אנשים מטיילים ברגל במקום במכוניות, עושים קצת יותר פעילות גופנית, חוזרים לעצמם, נכנסים פנימה. בונציה נראו דולפינים, בסין (שקצת לא מפליא שזה התחיל שם) רואים את האופק כי האויר נקי אחרי שנים של זיהום, וגם אצלנו יש שקט, יש אויר, אנשים נהנים מהירוק, ובעיקר אחד מהשני.

ואולי כל זה קורה פשוט בשביל שנרד מהעץ שטיפסנו עליו, זה שאנחנו יצרנו עם כל הטכנולוגיה שלנו שמזהמת בלי סוף; זה שעשוי מפלסטיק ומתכת, זה שבנוי מבטון שמציף את העולם, זה שלא טבעי בשום דרך ושגורם לנו לחשוב שאנחנו אלה שמולכים בעולם, שאנחנו יותר טובים מהטבע.

---

זה מה שהיה לנו השבוע, בתמונות:

יום א 15.03.2020 - טיול לפני אחרון לסבא וסבתא לפני שלא נלך לבקר אותם עד הודעה חדשה, וגם סידור גינה וקאי אחד בן שלוש ושליש שכותב קאי עם ענפים קטנים.

רק יום אחד בסגר וכבר הוא רוקד בלי מוסיקה!

ודברים שאני מספיקה לעשות ביום הראשון של הסגר...

יום ב 16.03.2020 - קאי התחפש ל״קארבוי״ עם הכובע שלי, צבענו מסיכות של גיבורי על, סידרנו כביסה וקאי לבש חולצה לבד בפעם הראשונה בלי שבכלל שמתי לב, ציירנו וטיילנו בדרך לסבא וסבתא בחיפוש אחר אוצרות בטבע

יום ג 17.03.2020 (לא עשינו פה הרבה כי אני עדיין עבדתי, קאי היה אצל סבאוסבתא ואת השאר לא תעדתי מסתבר)

יום ד 18.03.2020 - יום ראשון לבידוד האמיתי, הפסקתי לעבוד בפורמט הרגיל (ובכלל בינתיים) ולא הולכים יותר לסבא וסבתא... מעניין איך זה יעבוד

מסר לאומה מקאי מינץ

יום חמישי 19.03.2020 - קצת בבית עם נסיון ראשון לעבודה על דפי עבודה, קצת טיול מסביב לבלוק לחפש מקומות יפים (ויש בית יפה במיוחד ממש מאחורי הבית שלנו), וקצת בניית פטישי אויר מלגו

יום שישי 20.03.2020 - דפי עבודה, בית בית ועוד בית, התעמלות, יצירה, שירה למקרופון שלא מחובר לכלום, קילוף דבק מהידיים (הפעילות הכי ארוכה ושקטה של השבוע!) וגם משלוח של עוגיות של סבתא גלילית (שרצתה לוודא שאנחנו יודעים שהעוגיות שלה ולא של יסמין!)

שבת - היום! 21.03.2020 היום הראשון של האביב שהיה בהסגר, אבל לפחות הגשם פסק ויכלנו לצאת למרפסת, להסתכל על הים, להרגיש קצת שמש ואויר, לנשום. מה עוד עשינו? עוד קצת התעמלות, הקשבנו למוסיקה ורקדנו, וגם טיגנו שניצלים, וקאי אפילו נאחז באויר!

אם כל הסגר יעבור כמו השבוע הזה, אנחנו נשרוד אותו. בהצלחה ובבריאות לכ