מקום שקט

אני מלמדת את הילדים שרגש שעולה על גדותיו יוצא משליטה, לפעמים גם כשזה רגש חיובי. אני מלמדת אותם לשים לב לרגשות כשהם מתחילים ולא לתת להם להגיע למצב הזה שבו הרגש משתלט עלי במקום שאני אשתלט עליו.

אבל מה אם הרגש טוב ואני קצת רוצה שהוא ישתלט עלי? מה קורה כשרגש טוב משתלט עלי? מה אני עושה איתו? האם, כמו הכעס והפחד, גם השמחה וההתרגשות, כשהן מתגברות, יכולות לעלות על גדותיהן ולהציף אותי עד כדי סכנה?

ומה ההבדל בעצם בין כעס ועצב שמשתלטים עלי לבין שמחה והתרגשות מדבר טוב שעומד להגיע או שכבר קרה?

השבוע קיבלתי המון פידבקים טובים על העבודה שלי. זה התחיל בפוסט בקבוצת פייסבוק של מתרגלת שפירגנה לי, המשיך בהודעת וואטסאפ שקיבלתי ממתרגלת שהמליצה עלי בחום למקום עבודה נוסף, ובעוד מתרגלת חדשה שכבר העבירה את השם שלי הלאה, והגיע עד היום בצהריים, בעוד הודעת וואסטאפ שבה התבקשתי להדגים את תוכנית השיעורים להורים לילדים שעולים לכיתה א על מנת שיוכלו לראות מה מגיע אליהם בשנה הבאה, מה שאומר שמרוצים ממני ורוצים שאמשיך ללמד בבית הספר בשנה הבאה (מקור הכנסה לא קטן בסל ההכנסות הרחב שלי!).

אחרי שקיבלתי את ההודעה היום ובהמשך לפרגונים של מהלך השבוע האחרון, נכנסתי לאוטו כדי לקחת את הבן שלי מהגן, והאושר הציף אותי! הרגשתי גאה בעצמי, גאה שאני עושה את מה שאני אוהבת, מה שהכי כיף לי, ואוהבים אותי ומפרגנים אותי, ולא לוקחים אותי כמובן מאליו.

האושר הציף ואיתו המוסיקה שאני הכי אוהבת - מוסיקה שנעשתה קצבית יותר ויותר ומורכבת יותר ויותר ויחד עם ההתפתחות שלה גם המהירות של הנסיעה באוטו התגברה. ואז, תוך כדי שאני מקשיבה למוסיקה ומשתדלת לא להסחף אל האושר וההתרגשות שהציפו אותי כדי שאוכל להתרכז בנהיגה, עלה בי זיכרון.

בזיכרון חזרתי ממקום עבודה לפני כמה שנים, כועסת ומתוסכלת באותה המידה. אותו השיר התנגן באוטו (בביצוע אחר) והרגש עלה על גדותיו יחד עם המהירות שבה נסעתי באותו.

ואז עלתה מחשבה: כשהרגשות מציפים אותי, בין אם הם חיוביים או שליליים, אני מגיבה באותו אופן. אני שמה את המוסיקה שאני הכי אוהבת, מגבירה לווליום חזק, אם אני בבית לבד (או עם הבן שלי בן ה 2.5) אני רוקדת ומוציאה את האנרגיה, ואם אני באוטו, בלי לשים לב, אני מגבירה את המהירות.

המחשבה הבאה היתה שזה קצת מוזר שלשמחה וכעס שמתגברים אני מגיבה בדיוק באותו אופן. חשבתי על זה עוד קצת והבנתי שיש עוד דרכים שבהן אני מגיבה לרגשות - כשאני שמחה ומתרגשת אני מתרגלת יוגה, אני מציירת, מנגנת, אני הולכת לים, אני מחבקת את הבן שלי וכמו שאמרתי אני שומעת את המוסיקה שאני הכי אוהבת, ולפעמים אני גם בוכה! וכל זה קורה גם כשאני כועסת, כשאני עצובה, כשהיה לי יום טוב וכשהיה לי יום רע, כשאני בלחץ ממשהו חדש או ממשהו לא נעים שהולך לקרות, וכשאני מתרגשת ממהזדמנות חדשה, מפגישה עם חברות שלא ראיתי הרבה זמן.

ואז עלתה בי מחשבה נוספת (אני נוטה לחשוב הרבה!): כל אלה מהווים את המקומות השקטים שלי, המקומות שבהם הכי קל לי להתמודד עם הרגש, לפרוק אותו, לאזן אותו כדי לחזור למצב שבו אני יכולה להתמודד עם החיים, ברגעים הטובים שלהם וברגעים הפחות טובים שלהם.

אני מלמדת את הילדים למצוא את המקום השקט שבתוכם ע״י דימיון מודרך. אני אומרת להם לדמיין את המקום שהם הכי אוהבים להיות בו, המקום שהכי מרגיע אותם, זה שממלא אותם באנרגיה מצד אחד ומרגיע את הרגש. הרבה פעמים הם מדמיינים את הספר שהם קוראים, הם מדמיינים שהם עושים את הספורט שהם אוהבים (יש לי ילדים שמשחקים טניס ומתחרים בריצה), יש ילדות שמדמיינות שהן רוקדות, כאלה שאומרות שהן שמות מוסיקה.. והרבה פעמים אני מנסה להחזיר אותם למקום הפיזי, אבל המקומות השקטים שלי הם לא בהכרח מקומות פיזיים. הרבה פעמים המקומות האלה הם המקומות הרגשיים שאליהם אנחנו מגיעים בעזרת פעילות, מוסיקה, או כל דבר שמכנס אותנו עם עצמנו ונותן לנו שקט. אני יודעת שהשבוע אני הולכת להתחיל את השיעור בדמיון מודרך קצת אחר, שמתמקד במשהו שאנחנו ממש אוהבים לעשות, במקום שקט שהוא קצת אחר, אבל שקט לא פחות.