יום הזיכרון

כשאת אמא לבן במדינת ישראל את לא יכולה שלא לבכות ביום הזיכרון.

הבכי בכלל לא קשור לחייל שהכרת, לאלה שלא הכרת, לסיפורים ששמעת או למוסיקה העצובה.

כשאת אמא לבן יש סיכוי שתתכנני עזיבה מפה לפני שהוא יהיה חייב להתגייס, כי לא באמת טוב למות בעד ארצנו כשמדובר בילד שלך, ובכלל ארצנו קצת שכחה אותנו גם ככה אז זו רק עוד סיבה שמצטרפת לרשימת ״זה היה ביתי״.

אבל אם תשארו פה, את חושבת, אז מזל שהוא כל כך חכם, כי לפחות יקחו אותו לאיזה ג׳וב טוב בקרייה והוא ישכור דירה בת״א כבר בגיל 18 ויצא בערב עם חברים, ואולי הוא בכלל יהיה עתודאי... גם ככה הוא יותר מידי רגיש בשביל שיגייסו אותו לקרבי.

ואז מה אם הוא רק בן שנתיים וחצי, את יודעת שכל התקוות שבעוד 15.5 שנה לא יהיה צבא, כמו שהבטיחו לך כשהיית בגילו, התרסקו כבר מזמן, ושצבא יהיה פה לנצח, או עד שהמדינה תהיה חרדית לגמרי ואז.. אלוהים יעזור.

כשאת אמא לבן שנתיים וחצי שנרדם על הספה לידך בערב יום הזיכרון בדיוק ב 19:59, אחרי שבשניה האחרונה נזכרת לסגור דלתות וחלונות כדי שהצפירה לא תחדור את האוזניים כמו שהיה לפני שבוע, את עומדת לידו בצפירה ומקווה שהוא לא יתעורר מבוהל, כי בשבילו זה רק רעש. וגם אם היית מסבירה לו שזה לזכר החיילים, הילד שלך לא יודע עדיין מה זה חייל. הוא אף פעם לא אמר את המילה הזו, וכנראה שבפעם הראשונה שהוא יגיד הוא פשוט ישאל ״מאמא, מאמי, אמא, מה זה חייל?״ ומה תגידי לו כשהוא ישאל?

אז את עומדת, בוכה - ספק מיום הזיכרון ספק מהפחד והבילבול. את מתחילה לחשוב איך מסבירים לילד מה זה צבא, ומלחמה, ורובים, והרג. וברור שלא מסבירים את זה בגיל שנתיים וחצי אבל זה יגיע, וכמו שאלות רבות אחרות אצלו, זה יגיע הרבה יותר מוקדם מהצפוי.

ואיך מסבירים לו שכדי לחיות פה אנשים צריכים למות? ואני בכלל לא ציונית, אני בקושי מצליחה להסביר את זה לעצמי, את האבסורד הזה, את מלחמת העקרונות, את הארץ המובטחת, את המוות הסתמי הזה בגלל חתיכת אדמה שכולם טוענים שהיא שלהם, ומה זה משנה בכלל מי היה פה קודם? בואו נגור ביחד ונחיה את החיים במקום למות בשבילם, במקום להרוג בשבילם.

ואת מקשיבה לרמטכ״ל, להורים השכולים, לסיפורים. מחר תשמעי את כל השירים היפים והעצובים ברדיו ותבכי כנראה כל היום. מידי פעם יעלה מולך החיוך עם הגומות של ההוא שהלך, ותבכי, והוא יתחלף בחיוך עם הגומות של הילד שלך, ותבכי.

ותבכי כי זה היום הכי קשה, כי יש לך בן, וגם כי את מרגישה שאין כבר על מה להלחם ושהמוות של הילדים האלה מיותר.

וכולם יצאו לחגוג תקומה בערב, ואת לא נכנסת להמולות האלה, את תישארי עם הפחד הזה בפנים עוד יומיים-שלושה עד שהוא יתפוגג ותדעי שהוא יחזור כשהחייל הבא יצטרף לאלה שזוכרים אותם.

ערב יום הזיכרון.