למה אני לא מוותרת על עשר דקות נשימה מודעת בתחילת השיעור.

מי שמתרגל אצלי יודע: מאז שהתחלתי ללמד, כל השיעורים שלי נפתחים בעשר דקות של כינוס חושים ונשימה מודעת. אני יכולה לקצר את פתיחת השיעור לשבע דקות אם מדובר בשיעור קצר במיוחד או שאני רואה שהמתרגלים מתחילים להיות חסרי סבלנות, אני יכולה להאריך אם המתרגלים כבר מורגלים לעשר הדקות ואני מרגישה שעוד חמש דקות ימתחו להם את הגבולות קצת, אבל אני לא מוותרת על ישיבה שקטה בתחילת השיעור.

אמנם כל השיעורים מתחילים בישיבה שקטה, ואמנם יש מוטיבים זהים בין השיעורים, אבל זה לא אומר שכל ישיבה שקטה זהה לקודמתה.

לפעמים אני שרה מנטרה, לפעמים מתחילים במיינדפולנס, בכל המקרים יש התכנסות פנימה, לפעמים לאט יותר ולפעמים מהר יותר; בימים מסויימים אני מכוונת לנשום לאזורים ספציפיים בגוף, פעמים אחרות אני מנחה איסוף של רצפת האגן והבטן, ולפעמים אני פשוט מזכירה להקשיב לנשימה ולהיות ברגע.

ההתכנסות פנימה חשובה לי יותר מכל רגע בתרגול, והיא גם הכי מאתגרת. העבודה בשיעורים שלי היא לא רק פיזית, למרות שאני תמיד מסבירה גם מבחינה פיזית מה אנחנו עושים ולמה התנוחות טובות, אבל בסופו של דבר, יוגה היא עבודה מנטלית. כל התרגול הפיזי שבה מטרתו שנוכל לשבת בשקט ולהיות ברגע. כדי שהגוף שלנו יהיה מספיק חזק וגמיש כדי שכשנשב לא יכאב לנו כלום והתודעה שלנו תהיה רגועה.

תרגול נשימה מודעת בתחילת השיעור מחזיר אותנו מהרעש החיצוני לרגע הזה. כשאנחנו יושבים אנחנו שמים לב לגוף, מרגישים אותו, מבינים בדיוק מה מצבו ברגע תחילת התרגול. כשאנחנו מפנים את תשומת הלב לנשימה אנחנו שמים לב לקצב שלה, אנחנו שמים לב ליכולת הריכוז שלנו, לשטף המחשבות שמסיח את דעתנו. כשאנחנו יושבים בשקט כל הרעש הפנימי צף ואנחנו נותנים לו מקום.

לא צריך להפסיק לחשוב בישיבה שקטה, בישיבה השקטה צריך פשוט להיות, לשים לב לדברים שעולים, במיוחד לאלה שלא פשוטים לנו - חוסר הסבלנות, חוסר המנוחה, המחשבות הטורדניות. ברגע שאנחנו שמים אליהם לב ונותנים להם מקום אנחנו מבינים מה מהם הכרחי ועל מה אפשר לעבוד ולאט לאט לשחרר.

זו הסיבה שהישיבה השקטה בתחילת השיעור כל כך חשובה לי. תשומת הלב הזו לדברים הבסיסיים והיומיומיים היא הבסיס לתרגול נכון, היא זו שתוביל אותנו להשקיט את התודעה, אם רק ניתן לה.