על יוגה והכרת הגבולות האישיים

כל אחד ואחת מגיעים ליוגה ממקום אחר. הרבה מתרגלים מתחילים מתוך רצון להגמיש את השרירים, יש כאלה שמתרגלים יוגה חמה כדי להוריד במשקל, אחרים שמתרגלים איינגר כדי להתחזק, אבל בדרך כלל, ברגע שדורכים על המזרן מבינים שיוגה זה הרבה יותר מתרגול פיזי.

בתרגול אנחנו לומדים להכיר את עצמנו, את הגבולות הפיזיים שלנו ודרכם את הגבולות שאנחנו שמים לעצמנו. אנחנו לומדים להכיר את דפוסי ההתנהגות שלנו דרך התנוחות שאותן אנחנו אוהבים או לא אוהבים לתרגל, לזהות את הרגעים שבהם אנחנו מותחים את הגבולות של עצמנו ואת אלה שבהם אנחנו מעדיפים להשאר באיזור הנוחות.

אנחנו לומדים להכיר את עצמנו. אנחנו מסתכלים פנימה תוך כדי התרגול, בוחנים את עצמנו בתוך סיטואציות, מבינים שביוגה אין תחרות ושגם בקבוצה כל אחד מתרגל את מה שנכון לגוף שלו. אנחנו מפסיקים להשוות את עצמנו לאחרים, מתחברים למקום האותנטי שלנו, ואז, מתוך החיבור לעצמנו מגיעים השינויים.

אנחנו מבינים שבשביל למתוח את הגבולות שלנו אנחנו צריכים לשבת קצת יותר בפסשימוטאסאנה, גם אם אנחנו לא מגיעים עם הראש עד הברכיים או מצליחים לגעת בבהונות. אנחנו מבינים שיש כלים שיכולים לעזור לנו לעשות את זה, לוקחים רצועה, שואפים ומתכופפים עם גב ישר בנשיפה איטית. בתוך התנוחה אנחנו שוהים למספר נשימות עד שאנחנו מרגישים שאין לנו יותר סבלנות, ואז סופרים עוד חמש נשימות איטיות כי ככה הגבולות שלנו נמתחים יחד עם שרירי הירך האחוריים.

אנחנו לומדים שכפיפות קדימה גורמות לנו להתכנס בעצמנו כשהנטיה שלנו היא להסתכל סביב כדי לראות מה האחרים עושים. זה לא קל אבל אנחנו לוקחים שאיפה, עוצרים לשניה ומשחררים אותה באיטיות תוך כדי שאנחנו משחררים את השיפוטיות ומתחברים לעצמנו.

בעמידות ידיים אנחנו לומדים להסתכל על העולם הפוך. אנחנו עולים לחצי עמידת ידיים כדי להרגיש נתמכים, להרגיש שאנחנו מחזקים את הזרועות והכתפיים. עם הרגליים מאונכות לקיר אנחנו מבינים שלהיתמך על ידי קיר זה לא בהכרח פחות מחזק או יותר קל, ושאנחנו לא עולים לעמידת ידיים לא כי אנחנו לא חזקים מספיק אלא כי אנחנו מפחדים, ושזה בסדר לפחד. עם הזמן נתחזק והפחד יעלם ויום אחד אולי נעבור לעמידת ידיים מלאה. בינתיים אנחנו עולים לחצי, כשקשה לנו אנחנו נושמים, אולי מוסיפים קצת אוג'איי ומושכים לעוד כמה נשיפות ארוכות ואיטיות, אבל לא יותר מידי כדי להשאר עם טעם של עוד.

בעזרת התרגול אנחנו לומדים לנשום לתוך המאמץ, בין אם הוא פיזי או נפשי. בהתחלה התרגול הוא על המזרן בלבד, אבל עם הזמן אנחנו לוקחים את הכלים שלמדנו אל החיים שמעבר למזרן. אנחנו מוצאים את עצמנו משתמשים בנשימה בפקק, בישיבה עם הבוס כשאנחנו מאבדים סבלנות, עם הילדים בבית או אפילו כשעושים קניות והשקיות כבדות מידי. אנחנו לומדים להתמודד עם סיטואציות פחות נעימות ולהחזיק מעמד בהן לאורך זמן.

אנחנו לומדים לנשום לתוך כאב פיזי במקרים של מחלה, לומדים לקבל את הגוף שלנו, את הבעיות שלנו, את הקשיים שלנו. אנחנו לומדים לקבל אותם כחלק מאיתנו ובמקביל מבינים שהם לא מגדירים אותנו.

אנחנו לומדים לכבד את הגבולות הפיזיים שלנו, מבינים מתי אפשר למתוח אותם ומתי צריך לשחרר כדי לא לגרום נזק. אנחנו מבינים שאולי אף פעם לא נצליח לגעת בבהונות או לעמוד על הראש, ושזה בסדר גמור כי לעמידת ראש יש יתרונות, אבל אם יש לנו פריצת דיסק צווארית אז אולי כדאי לוותר עליה ולמנוע פציעה.

ביוגה אנחנו לומדים להכיר את עצמנו. הגבולות הפיזים והמנטליים שאנחנו פוגשים על המזרן הם מראה לגבולות שלנו בחיים, בין אם אלו הגבולות של הגוף שלנו או הגבולות שהצבנו לעצמנו מתוך חשש שניפגע. אנחנו לומדים לפרוץ את אלה שיעזרו לנו לצמוח ולהתפתח, ולכבד את אלה ששם כדי למנוע נזק, גופני או מנטלי, ובעיקר אנחנו לומדים לקבל את העובדה שיש לנו גבולות ושאנחנו צריכים תמיד להמשיך לבחון אותם, לחקור אותם, להבין אותם, לפקפק בהם ולפתוח אליהם את הלב.

***

יעל מינץ, מורה לסוואסטה יוגה ומטפלת מוסמכת ביוגה תרפיה במחלות אוטואימונית וכרוניות, בעיות שלד ושרירים, בעיות נוירולוגיות, חרדה ודיכאון.

לשאלות, בירורים וקביעת שיעור פרטי או טיפול התקשרו ל 054.5833158