על יוגה וצמיחה.

אני תמיד אומרת שיוגה היא תהליך:

אנחנו מתחילים מהגוף - לומדים להכיר אותו מחדש.

פתאום הרגל לא עושה מה שהתכוונו שהיא תעשה, התנוחה שהיתה לנו קלה בצד אחד כמעט בלתי אפשרית בצד השני..

התנוחה שהיתה לנו פשוטה להבנה אתמול היום לא ברורה. בלוחם אנחנו מאזנים את האגן ואז המורה ניגשת אלינו ואומרת לנו להרים את צד שמאל, וכשאנחנו מרימים אותו היא מדגימה לנו תנועה שאנחנו לא מצליחים לייצר

.

אנחנו מתחילים לשים לב שכשאנחנו עוברים מתנוחה אחת לשניה אנחנו עושים את הצעד ברגל ימין, בכל פעם, וכשאנחנו מתיישבים בסוקאסאנה (רגליים שלובות) אז רגל שמאל תמיד בחוץ, והגב העליון מתחיל לכאוב אחרי כמה רגעים, ואז אנחנו צריכים להשען אחורה.. ורגל ימין מתחילה להרדם.. ומי ידע שכ״כ קשה לשבת ב״ישיבה מזרחית״?

ואז אנחנו לוקחים כרית כשאנחנו מתיישבים על הרצפה, ופתאום הגב זקוף ויותר קל לנו לשבת.

ואנחנו מתרגלים את רגל שמאל קצת יותר מימין, כי המורה אמרה שרוב התרגול צריך להיות א-סימטרי, ופתאום צד שמאל מתקרב לימין ואולי כמעט מתאזן. ואנחנו שמים לב שהצדדים לא באמת מתאזנים כי סימטריה מושלמת לא קיימת בטבע, ולומדים לקבל את זה, ולומדים לקבל את הגוף שלנו.

ומבינים מה אפשר לשנות במנח כפות הרגליים, כדי שהגב ירגיש יותר טוב, במנח כפות הידיים, כדי לפתוח את הכתפיים, במנח הכתפיים, כדי שיכנס עוד קצת אויר לריאות, ובמנח הראש, כדי שהצוואר יפסיק להתפס.

ובמקביל לכל זה אנחנו לומדים להכיר את הנשימה שלנו.

בפעם הראשונה שאנחנו יושבים אנחנו בכלל לא מצליחים לספור נשימות ומצליחים להגיע לארבע נשימות ברצף וחוזרים להתחלה. ואז המורה מבקשת מאיתנו לספור פעימות ואנחנו לא מבינים למה היא מתכוונת, למרות שהיא הסבירה ארבע פעמים. אנחנו עדיין מנסים לספור נשימות. ואז אנחנו מצליחים לספור פעימות ומגלים שמהר מאוד אנחנו מגיעים לקוצר נשימה, ואחרי כמה שיעורים אנחנו לא מגיעים לקוצר נשימה יותר. ואז אנחנו לומדים להאריך את הנשיפות, קצת בכל פעם, ו... וואו איזה שיעור מרגיע זה היה! (רמז, לנשיפות הארוכות היה בזה חלק ;) )

ופתאום אנחנו מצליחים לסנכרן בין תנועה לנשימה לאורך כל השיעור, ואם חשבנו שהשיעור הקודם היה מרגיע עכשיו אנחנו בהיי!

ופתאום תרגול התנוחות מקבל עומק אחר כי אנחנו יודעים לשים לב לאן הגוף הולך, ואולי אפילו לבודד גב עליון מתחתון בשלאבאסאנה (תנוחת הארבה), ויש לנו שליטה עליו כמו שלא היתה קודם.

או שאולי אנחנו מבינים שכשאנחנו נותנים לבטן לשקוע בנשיפה אנחנו נושמים יותר טוב, פשוט כי הריאות מתרוקנות יותר וכמות האויר שמתחלפת יותר גבוהה. ואנחנו שמים לב שבכפיפה קדימה קשה לנו להשאר לא כי ההאמסטרינגס שלנו קצרים אלא כי אין לנו סבלנות וכי המיינד שלנו נזכר שהוא בעצם קוף שקופץ ממחשבה למחשבה, אז אנחנו מתרכזים בנשימות, ופתאום יותר קל לנו להתכנס בעצמנו ולהשאר בתנוחה.

ולאט לאט הגוף מתחזק, מתאזן, גם אם רק טיפה. אנחנו מתרגלים שינויים קטנים בדפוסי התנועה, בדפוסי ההתנהגות, על המזרן, ומתוך התרגול על המזרן השינויים זולגים ומגיעים אל החיים.

אנחנו מרגישים יותר טוב פיזית, הגב לא כואב, אנחנו יושבים על הרצפה (על כרית או ללא כרית) ומשחקים עם הילדים.

אנחנו מחזקים את התודעה, נשארים קצת יותר במקומות שלא נוחים לנו, נעזרים בנשימה בפקק, בתור, עם הקולגות בעבודה.

אוהבים את עצמנו קצת יותר, סולחים לעצמנו על רגעים קטנים שבהם אנחנו לא מצליחים להאחז בנשימה, מבינים שאין דבר כזה שלמות ושזה בסדר ליפול כל עוד אנחנו יודעים ללמוד ולהמשיך מזה הלאה.

ואז אנחנו אוהבים את הסובבים לנו קצת יותר, מגלים סבלנות לאישה שלוקחת את הזמן כשהיא חוצה את הכביש, או לבחור שלומד נהיגה ברכב שלפנינו כשאנחנו ממש ממהרים.

ולאט לאט אנחנו צומחים, והעלים שלנו מלבלבים, והפרחים שלנו מתחילים לפרוח ואנחנו חיים בשלווה, ומשרים שלווה על הסובבים שלנו.

ט״ו בשבט שמח

נכתב במקור לעמוד הפייסבוק שלי: http://bit.ly/2GxeQdM