על צלילים, שקט, קצב והרווח שבין המחשבות. פוסט אישי.

האהבה הראשונה שלי, אפילו לפני היוגה, היא מוסיקה. התחלתי לנגן בפסנתר משמיעה בגיל 6. ניגנתי בקונסרבטוריון ובהרכבי ג׳אז ורוק, לימדתי את עצמי לנגן בגיטרה, ובתור ילדה שרתי במקהלות ובטיקסי בית הספר. עם השנים פיתחתי אוזן למקצבים השונים, בהתחלה בתוך המוסיקה עצמה, אח״כ התחברתי לצלילים הסביבתיים ולהשפעה שלהם על חיי היומיום (הקדשתי לזה את עבודת הגמר בתואר השני שלי), ובתרגול היוגה תמיד התחברתי להקשבה העצמית, למציאת הקצב הפנימי שלי.

התרגול האישי שלי הרבה פעמים מלווה במוסיקה. אני בוחרת מוסיקה במקצב שמתאים למצב הרוח שלי, ובעיקר מוסיקה שמחברת אותי לעצמי, כך שבשלב מסויים אני כ״כ קשובה לגוף שלי, לנשימות שלי, שהמוסיקה נעלמת לי מהרקע, אני פשוט לא שמה לב אליה יותר. המוסיקה בתרגול היא עוגן חיצוני שעוזר לי להתכנס ולהגיע אל העוגן הפנימי שלי.

בשיעורים שלי אני משמיעה מוסיקה רק בשוואסאנה כי אני מאמינה שבתרגול עם מורה ההקשבה צריכה להיות קודם כל פנימה, וההקשבה החוצה צריכה לפנות אל המורה ואל ההנחיות. כפי שאני רואה את זה, אין מקום להסחף בקצב המוסיקה, בין אם הוא מהיר או איטי, כשיש מורה שנותן הנחיות, פשוט כי התרגול עצמו על פי ההנחיות דורש את כל תשומת הלב, דורש הקשבה פנימה, והמוסיקה במצב כזה היא הסחת דעת מהקצב הפנימי ומההנחיות החיצוניות.

ברגעים אחרים אני מתרגלת יוגה בשקט. בדרך כלל זה קורה מוקדם בבוקר, או בשעות שהבן שלי ישן. ברגעים האלה אני מתחילה את התרגול בהקשבה לצלילים שבאים מבחוץ ולאט לאט מתכנסת פנימה ומוצאת את המקצב של התרגול שלי, מתחברת פנימה אל הקצב הפנימי שלי.

אבל נחזור רגע צעד אחד אחורה. מה קובע את הקצב הזה? איך מוצאים את הקצב הפנימי?

במוסיקה אנחנו בדרך כלל שמים לב לצלילים, ומה קורה עם רגעי השקט? הרווחים שבין הצלילים? לא תמיד קל לזהות אותם, את רגעי השקט שבין הצלילים, האתנחתות שבין התוים. הרגעים השקטים במוסיקה הם אלה שבהם הפסנתרן נח לרגע בזמן שהכינורות ממשיכים לנגן ברקע, הרגעים שבהם הזמרת לוקחת אויר, או שבהם היא מקשיבה למוסיקה שמלווה אותה ומחכה לרגע שבו היא צריכה להמשיך. והרגעים האלה הם גם ההפסקות בין תו לתו בתיבות מסויימות. רגעים שקטים שמתחברים לצלילים ארוכים וקצרים וביחד יוצאים מקצב שעם ההרמוניה והמלודיה יוצרים יצירה מוסיקלית.

בואו נסתכל גם על חיי היומיום. או אולי עדיף להגיד, בואו נקשיב רגע לצלילים של חיי היומיום: אנחנו קמים בבוקר לצליל השעון המעורר. באותו רגע בחוץ מפנים את פחי הזבל והמשאית רועשת, ואולי בדיוק עובר אוטובוס. ואז צליל הצעדים שלנו אל חדר האמבטיה, צליל המים הזורמים, צליל המים שממלאים את הקומקום, המים שרותחים בקומקום, הכפית שמערבבת את הקפה… ואפשר להמשיך.

ועכשיו בואו נקשיב למה שקורה בין הצלילים: השעון מצלצל, אנחנו מכבים אותו, ונשארים עוד רגע במיטה. רגע אחרון של שקט, של מנוחה, לפני שקמים. לא באמת שמנו לב לאוטובוס שעבר בחוץ. ואז קמים, נכנסים למקלחת, המים זורמים אבל אנחנו בשקט, גונבים עוד רגע אחד רגוע לפני שהילדים קמים. המים רותחים, כוס הקפה כבר מוכנה, אנחנו יושבים איתה בשקט, נהנים מהטעם, מהחום של הספל על הידיים. וברקע שקט, גם אם המשאית מפנה את פחי הזבל, וגם אם זה רק לדקה אחת לפני שאנחנו מניחים את הקפה והולכים להעיר את הילדים. אנחנו הולכים להעיר את הילדים, ושוב שקט. אנחנו מסתכלים עליהם, שלווים, רגועים. אנחנו יודעים שזה השקט האחרון לפני הסערה של הבוקר, אבל לא חושבים על זה בכלל, רק שוהים בו רגע ונהנים להיות נוכחים. אצל כל אחד מאיתנו הבוקר נשמע קצת אחרת אבל לכולנו יש רגעי שקט כאלה שבהם אנחנו פשוט נוכחים. הרגעים האלה הם אלה שטוענים אותנו לקראת הרגעים הרועשים יותר, הם אלה שנותנים לנו את האנרגיה. הרגעים שבהם אנחנו נחים לרגע ומחכים לרגע הבא שבו משהו יקרה או שאנחנו נצטרך לפעול.

המשמעות של המילה שקט מאוד רחבה. יש שקט שהוא ההיפך מרעש, שקט בלילה אחרי שכולם ישנים, שקט נפשי, שקט מהילדים, שקט מהעבודה, שקט של חופש; יש שקט בין הצלילים, השקט שאחרי הסערה, שקט של מוקדם בבוקר לפני שכולם מתעוררים.

ויש גם שקט של התודעה. אבל מה זה אומר?

תנסו לשבת בצורה נוחה, לעצום עיניים, ולשים לב למה שעובר בראש. אל תנסו להפסיק לחשוב, פשוט תשהו ברגע ושימו לב. האם המחשבות שלכם שקטות? שימו לב למה שהולך בחוץ ממש עכשיו, הקשיבו לצלילים, מה אתם שומעים? האם העובדה שהציפורים מצייצות, הילדים משחקים בכדור מחוץ לחלון ועבר הרגע רכב, האם כל זה אומר שאין שקט? האם הצלילים שבחוץ יוצרים מקצב קבוע? האם אתם מרגישים מקצב פנימי בתוך הקצב הזה? ואיך אפשר למצוא את המקצב הפנימי?

בפעם הבאה שאתם מתרגלים התחילו בלהקשיב החוצה, אל תתייגו את הצלילים, אל תקראו להם בשם, פשוט תקשיבו.

לאחר כמה דקות העבירו את תשומת הלב אל הצלילים שבאים מבפנים, לצליל הנשימה, לצליל העיכול, ואולי אפילו תצליחו לשמוע את קצב הלב שלכם. שימו לב לנשימה, נסו להאריך את הנשיפות בכל פעם קצת יותר. שימו לב לקצב הנשימה, האם הוא קבוע? האם ישנן נשימות ארוכות יותר וכאלה יותר קצרות? האם יש מחזוריות באורך הנשימות? אם אתם מצליחים, ובלי להגיע לקוצר נשימה, נסו לשהות קצת בסוף הנשיפה, ברווח שבין הנשיפה לשאיפה, איך זה משפיע עליכם?

נסו לנוע בקצב הנשימה. האם זה אפשרי? האם אתם צריכים להתפשר על קצב הנשימה על מנת להניע את הגוף באופן שירדוף אחריו? או שאולי הנשימה רודפת אחרי התנועה? האם אתם צריכים להתפשר על התנועה? מה קורה לקצב הנשימה שלכם כשאתם מתחילים לנוע? מה קורה לרווחים שבין הנשיפה לשאיפה? ואולי בכלל אין צורך לרדוף אחרי אף אחד כדי להגיע לקצב נח של נשימה ותנועה, אולי אנחנו פשוט מצליחים להגיע לסנכרון מלא.

האם אנחנו עדיין שמים לב לרעשים החיצוניים? לצלילים החיצוניים? ואיפה נמצא הגבול בין רעש לצליל?

בסוף התרגול שבו כמה רגעים בלי לנוע ושימו לב למחשבות. האם יש להן קצב קבוע או משתנה? האם יש רווח בין המחשבות? נסו לשהות בו עוד רגע, לדחות עוד קצת את המחשבה הבאה. איך זה מרגיש? האם משהו השתנה מתחילת התרגול? האם הקצב הפנימי שלכם השתנה?

תנו לעצמיכם עוד רגע לפני שאתם פוקחים עיניים וממשיכים בחיים, בדיוק כמו בבוקר, שניה לפני שאתם מתחילים את היום.

יוגה היא השקטת תנודות התודעה, כדי להשקיט את תנודות התודעה צריך להיות מודעים אליהן, לשמוע אותן כמו את הגלים בים. לפעמים הם סוערים, אבל ברגע שהרוח שוקטת הים נרגע. ביוגה אנחנו לומדים להתרכז ברווח שבין הרגע שבו הגל התנפץ אל החוף לבין הרגע שבו הגל מתחיל לנסוג אחורה. בהתחלה זה שבריר של שניה, ולאחר מכן אנחנו לומדים לשהות בשבריר השניה קצת יותר ואפילו מספיקים להינות מהתחושה, ופתאום נראה שהגלים מתרחקים אחד מהשני ואנחנו מצליחים לשקוע ברווח שבין הגלים, והתודעה שלנו שוקטת, עד כמה שאפשר.

שתהיה לנו שבת של שקט.

נכתב במקור לעמוד הפייסבוק שלי: http://bit.ly/2XuGbD2