על החזקה ושחרור.

היום יצא לי להגיד פעמיים שלשחרר זה פשוט לא להחזיק, אבל זה לא באמת פשוט.

בפעם הראשונה שאמרתי את המשפט הזה, דיברתי על החזקה פיזית, של רגל, של הכתפיים, של הגוף בתנוחה מסויימת. בפעם השניה דיברתי על כאב, בעיקר נפשי, אבל זה נכון גם לגבי כאב פיזי.

כשכואבת לנו הרגל, בלי לשים לב אנחנו ״נחזיק״ אותה, נכווץ את השרירים, מה שיכול לגרום לכאבים נוספים ברגל עצמה ומשם להליכה לא מאוזנת שיכולה להשפיע על היציבה כולה ולגרום לכאבים באגן, בעמוד השדרה, בכתפיים ובצוואר ואפילו לכאבי ראש, והכל כי כאבה לנו הרגל.

כאב נפשי מתבטא גם הוא בכאב פיזי, בדיוק מאותה הסיבה. כשאנחנו כואבים, בין אם זה מטראומה או מצער, או מכל סיבה אחרת, אנחנו מחזיקים את הכאב בתוכנו, אולי קצת מזדהים איתו, והגוף מגיב. הגוף מגיב להחזקה הזו - הכתפיים מתכווצות, הצוואר מתכווץ והרבה פעמים אנחנו מתחילים לסבול מסימפטומים שמקורם בכיווץ השרירים. ההחזקה הזו שגורמת לשרירים להתכווץ יכולה לגרום לצוואר לצאת מהיישורת (alignment) שלו, מה שמוציא מאיזון את עצב הוואגוס שאחראי על תפקוד של המון איברים בגוף ובינהם קצב הלב, מערכת העיכול ועל היכולת שלנו להרגע ולשמור על עירנות (האיזון בין מערכת העצבים הסימפתטית לפארא-סימפתטית).

ההחזקה הזו, שמגיעה ממקום לא מודע, ושהרבה מאוד פעמים אנחנו לא מודעים לה אלא אם מישהו (למשל מורה ליוגה) מפנה אליה את תשומת ליבנו, גורמת לסימפטומים פיזיים אמיתיים שמפריעים לנו בחיי היומיום.

השחרור של ההחזקה המנטלית בכאב עוזר לנו לשחרר את ההחזקה הפיזית של השרירים בגוף, ויכול לעזור לנו להחזיר את הגוף למקום הרגוע.

ההשפעה של המיינד על הגוף היא ישירה, וגם ההיפך הוא הנכון. ברגע שאנחנו לומדים לשחרר את האחיזה הפיזית, עצב הוואגוס שלנו חוזר למקומו, ואיתו חוזר האיזון בין מערכת העצבים הפארא-סימפטתית לזו הסימפטתית, ובמילים פשוטות, אנחנו נרגעים, קצב הלב שלנו יורד, החרדות פוחתות ואנחנו לומדים מתוך מקום רציונלי יותר, להיות נוכחים ולהתמודד עם הכאב הנפשי.

גוף ותודעה שלובים זה בזה בכל מה שקשור להחזקה ושחרור, אבל לא תמיד השחרור מגיע באופן אינטואיטיבי, כמו כל דבר, גם לשחרר צריך ללמוד.

נכתב במקור לעמוד הפייסבוק שלי: http://bit.ly/2UuTxgI

Photo by Robert Collins on Unsplash