שבועות

משהו שכתבתי בשבועות 2014

---

לפני 63 שנה בערב שבועות בחורה בת 19 פגשה איש יפה ואצילי, יותר מבוגר ממנה. איש שהיא כבר ראתה על אופניים לפני אותו ערב שבועות, עם ילדה שחשבה שהיא ביתו. באותו ערב שבועות הבחורה גילתה שלאיש אין ילדה, אבל יש אחיינית. באותו ערב של ביכורים, פרחים וריקודי עם, הבחורה והאיש התאהבו. האיש אהב את הבחורה-אישה עד סוף ימיו, כ 25 שנים לאחר מכן, כאשר נרדם ולא התעורר שוב. האישה התאהבה שוב אבל מעולם לא איבדה את האהבה שהיתה לה אליו ועד היום עיניה נוצצות כאשר היא מזכירה את שמו. האישה הזו היא סבתא שלי והאיש הזה היה סבא שלי שלא ממש הספקתי להכיר.

לפני בדיוק 34 שנים ויום אחד ההורים שלי מסדו את אהבתם. זה אומנם לא היה ערב שבועות אז והם הכירו כמה חודשים קודם (כן, חודשים), אבל הם בחרו את התקופה הזו כדי להצהיר על כוונתם לאהוב אחד את השניה לעולם מול כל האנשים החשובים להם, וכמובן אחד מול השניה והשניה מול האחד. אתמול הם חגגו 34 שנות אהבה איתנו, שלושת הילדים, ביכורי אהבתם, ועם סבתא (שבאה עם החבר :) ).

להרבה אנשים שבועות מסמל מתן תורה, או חג שבו אוכלים פשטידות, גבינות, פסטות וכל מיני מאכלי חלב, חג שבו הילדים מביאים סלסלות ביכורים לגנים, לובשים לבן ועוטרים זרי פרחים לראשם. גם לי חג השבועות מסמל את כל הדברים האלו (כמעט) אבל בעיקר,שבועות בשבילי הוא חג האהבה. החג שמזכיר לי כל שנה שלמרות עידן האינטרנט ואינסטנט שבו שולטים אינטרסים על רגש והמוח על הלב, למרות שאנחנו חיים בתקופה שבה בוחרים את בן הזוג מתוך קטלוג אינטרנטי ולפי "רשימה"; למרות כל זה אהבה אמיתית, זו שגורמת לניצוץ בעיניים גם אחרי 34 או 63 שנים (בין אם שני בני הזוג חיים או שלא), קיימת.

אני מאחלת לעצמי, לאחיי ולכל הקרובים לי, ובעצם לכולם, אהבה כזו שתגרום לעיניים שלנו לנצוץ גם אחרי כל כך הרבה שנים.