מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה?

נתחיל בזה שאני כבר גדולה אז אולי מאוחר מידי לחשוב על מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה. נמשיך בזה שאין סיבה לחשוב 30 שנה קדימה כי אין לי מושג מה ארצה לעשות עוד 10 שנים ביומיום, ובטח לא בעוד 30 שנה. נעבור לזה שיש קסם בחיפוש עצמי ושתמיד מוצאים משהו, גם אם זה לא מה שהתכוונו כשהתחלנו את החיפוש, וגם שחלומות משתנים עם הזמן ושזה בסדר גמור; נסיים בזה שהיום זה לא באמת משנה מה יהיה עוד 30 שנה, מה שחשוב זה מה אני רוצה לעשות מחר בבוקר (ולא, אני לא מתכוונת לחופש בתאילנד!)

---

מאוחר מידי לחלום?

אני לא זוכרת מה היו החלומות שלי כשהייתי ילדה. לא זוכרת את עצמי אומרת שכשאני אהיה גדולה אני אהיה עורכת דין או רופאה, וגם לא אמנית או סופרת. סביר להניח שאמנית וסופרת היו יותר הכיוון כי היה לי גירל קראש רציני על ג'ו מארץ' מנשים קטנות.

עם הזמן, כשגדלתי, היו לי כל מיני חלומות גדולים, מדוייקים להפליא, שהיום נראים לי הזויים לגמרי. רציתי להיות אדריכלית מצליחה, אשת עסקים, מעצבת על, מוסיקאית (זה בא לפני כל האחרים), וכל חלום היה מדוייק ברמת הפרוייקטים שאני אעבוד עליהם, האנשים איתם אני אשתף פעולה ועד עיצוב הפנים של המשרד ומה אני אלבש לפגישות.

מיותר להגיד שכל החלומות האלה התמוססו.

זה אפשרי בכלל לדעת מה ארצה לעשות בעוד 40 שנה?

השאלה "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה?" מוטבעת בנו עמוק בפנים. החברה הטמיעה בנו את הרצון לדעת כבר בגיל 20 מה אנחנו רוצים לעשות כל יום עד שנמות, או לפחות עד שנצא לפנסיה, אבל למה? למה שאני אדע היום (או לפני 16 שנה כשהייתי בת 20) מה אני רוצה לעשות כל יום עד גיל 65? זה אפשרי בכלל לדעת מה אני ארצה לעשות בעוד 40 שנה? התשובה היא לא. החיים מביאים אותנו למקומות שלא תכננו להגיע אליהם (או כמו שאמר לנון, החיים זה מה שקורה כשעסוקים בלתכנן) ואין לנו מושג איפה נהיה עוד שנתיים, אז מן הסתם אי אפשר לדעת מה נרצה לעשות בעוד שנתיים ובטח שלא בעוד 40 שנה.

בשנים האחרונות החברה הבינה את זה, ויחד עם הטרנד של לחיות את הרגע התפתחה תרבות עבודה שונה לגמרי. אנשים עובדים במקום אחד כל עוד טוב להם שם וכשנמאס עוברים הלאה. וזה נכון גם לגבי העבודה עצמה: דור ה Y מחליף בקלות קריירה כי הוא משתעמם מהר. מה שלא עושה לו טוב לא נשאר.

הקסם שבחיפוש העצמי

לפני שנתיים הייתי בהודו והיו לי שם המון שיחות עם כל מיני אנשים שפגשתי לזמן מאוד קצר. אני קוראת להן "שיחות שדה תעופה" למרות שלא כולן קרו בשדות תעופה.

אחת משיחות שדה התעופה היתה בעצם "שיחת גג", על גג בית המלון ברישיקש. היתה שם מסעדה נהדרת, ובעיקר נקיה, אז חזרתי לאכול שם כל ערב וכל ערב, כמעט, ניהלתי שיחת גג עם מישהו אחר.

ערב אחד ישבתי עם בחורה איטלקיה שסיפרה לי כמה היא מאושרת כי סופסוף היא מצאה את עצמה. היא סיפרה לי איך היא הגיעה לעשות את מה שהיא עושה, מה היא עשתה קודם וכמה היא סבלה מזה, ואיך היא מרגישה שעכשיו היא מצליחה למצות את החיים: היא מצאה את הייעוד שלה, את הסיבה שלה לחיות.

ישבתי והקשבתי למה שהיא אמרה וחשבתי לעצמי שאני רק בת 34, כבר הספקתי להחליף שתי קריירות, ואני כבר בדרך לשלישית. היא המשיכה לדבר ואני המשכתי להקשיב ולחשוב על הדרך שלי. כשהיא סיימה היא שאלה אותי אם מה שאני עושה הוא הייעוד שלי ואני אמרתי לה שאני כל הזמן מחפשת, אבל אני לא מצפה למצוא שום דבר.

למדתי המון דברים במהלך השנים, מוסיקה, עיצוב לתואר ראשון ושני, הדפסה על בדים, ניהול חנויות באינטרנט ועוד מליון דברים אחרים, ואני ממשיכה ללמוד (כרגע הרבה מאוד יוגה) ולהתפתח בכיוונים שונים, ואם למדתי משהו על עצמי בכל השנים האלה זה שאני אוהבת ללמוד ושאני כנראה לא אפסיק לעולם לעבור מקורס לקורס. אני רוצה לדעת כל כך הרבה דברים שאין סיכוי שאי פעם אפסיק ללמוד.

תוך כדי שהאיטלקיה דיברה באותה שיחה חד פעמית על הגג בהודו, הבנתי שאני אוהבת את החיפוש, את הלמידה התמידית, את הדברים שאני לומדת על עצמי תוך כדי שאני לומדת. יש משהו בחיפוש שממלא לי את הלב, משהו שפותח לי את הצ'אקרות, שגורם לי להרגיש כאילו אני יכולה לכבוש את העולם.

יש קסם בלמצוא את עצמך במשהו חדש כל פעם, בלהמציא את עצמך כל פעם מחדש. בשבילי זה הייעוד שלי, לחפש ולמצוא דברים שלא התכוונתי אליהם בכלל. לחפור לעומק, למתוח אותם לימין, לשמאל, למטה ולמעלה, ולראות מה קורה להם, ובעיקר מה קורה לי כשאני מגלה עולמות חדשים.

חלומות או לא להיות

החלומות משתנים עם השנים. רוב אלה שחולמים להיות כבאים בתור ילדים לא באמת חולמים על זה כשהם גדלים (למרות שזה חלום אצילי משהו) ורק חלק קטן מאלה שחולמים להיות רופאים כשהם בני חמש הולכים ללמוד רפואה.

חלק מהיופי שבחיפוש העצמי הוא החלומות שמשתנים ככל שהחיפוש מעמיק. כשאנחנו גדלים אנחנו מתאימים את החלומות שלנו למי שאנחנו, הופכים אותם למשהו שבנוי על האידאלים שלנו, על הדברים שאנחנו מאמינים בהם. ככל שהחיפוש מתרחב, מעמיק ומתפתח הוא לוקח את החלומות איתו, מרחיב אותם, מותח אותם, ומגלגל אותם למקומות חדשים. הדבר הנהדר הוא שעם החיפוש החלומות מתבססים ונעשים יותר ראלים. החיפוש לוקח את החלומות ונותן לנו כלים לפתח אותם ולהפוך אותם למציאות. הקאצ' היחיד הוא שככל שאנחנו מחפשים יותר אנחנו מוצאים יותר חלומות וצריכים לבחור באלו מהם להעמיק.

אז מה אני רוצה לעשות מחר בבוקר?

אז אמרנו שאין סיכוי שנדע מה יהיו הרצונות שלנו בגיל 55, אמרנו שכייף לחפש גם אם אנחנו מוצאים את עצמנו רק לרגע במשהו חדש ואמרנו שחלומות יכולים להשתנות, אז מה עכשיו? עכשיו צריך להבין מה אנחנו רוצים לעשות כשנהיה גדולים.. ביום.

הדרך שלי היא להבין מה אני רוצה לעשות עכשיו, ברגע זה. לדוגמה, אני ממש רוצה לכתוב. אני כותבת למגירה, לגוגל דוקס, למחברות וליומנים, כתבתי למגזינים ולאתרי אינטרנט, אבל זה אף פעם לא היה רשמי. למגזין כתבתי ככתבת אורחת, לאתרי אינטרנט כתבתי כשעבדתי בשיווק, וכל השאר לא באמת נחשב. אז מה בא לי לעשות עכשיו? לכתוב לעולם, והופ, בלוג!

אבל איך אני מבינה מה אני רוצה לעשות מחר בבוקר? אני הולכת למקום שאליו אני חוזרת בכל פעם שלא בא לי לעשות כלום. למקום הזה שאני בורחת אליו. איזור הנוחות שלי. במקרה שלי זה כתיבה ויוגה אז במקביל לבלוג הלכתי לקורס מורים ליוגה ואני לומדת להיות מטפלת ביוגה כי אני חושבת שזה דבר נהדר ושכולם צריכים לתרגל. אני הולכת למקום שבו נח לי והופכת אותו למשהו גדול יותר, משהו שיגרום לי להתמודד עם המון דברים פחות נוחים (מישהו אמר כסף ושיווק עצמי?) אבל שבכל פעם שאני אצטרך להתמודד איתם אני אוכל להזכר בסיבה שבגללה התחלתי. קלישאה? I don't think so.

לקחת את איזור הנוחות ולהשתמש בו כדי להתפתח הופך את איזור הנוחות למקום קצת פחות נעים מצד אחד, אבל שכייף לפתח ולהתפתח איתו. אני רוצה לכתוב, אבל לכתוב לבלוג שלי לא עושה לי כסף, אז אני אכתוב לבלוג ובמקביל אחפש הזדמנויות לשווק את עצמי כדי לקבל חשיפה ואולי גם להצליח להרוויח מזה כסף. אני רוצה להתעסק ביוגה, אז אני אלך ללמוד את זה עד הסוף כדי שאוכל להתפתח ולפתח כיוון שבו אוכל להתמחות ואולי להרוויח ממנו כסף.

אז מה למדנו?

למדנו שאין סיבה לחשוב על מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה ושיש סיבה לחשוב על מה עושה לי טוב עכשיו. למדנו שמותר לנו לחפש ללא תכלית ולמצוא דברים שלא תכננו. למדנו לחלום כמה שיותר ולהשתמש בחיפוש כדי להגשים את החלומות שלנו, ולמדנו ללכת לאיזור הנוחות, למקום שבא לנו להתכרבל בתוכו, ולהשתמש בו כדי להתפתח. נראה לי שזה לא מעט, אני טועה?