לנשום אותו

תינוק זה תרגיל נהדר במיינדפולנס. הוא ממגנט אליו את תשומת הלב באופן שמסיח את דעתו של ההורה מכל דבר אחר.

בעולם של היום כל דבר מסיח את דעתנו. הגירויים נמצאים בכל מקום, במיוחד כשהטלפון שלנו מכיל את כל האינפורמציה שאנחנו צריכים, רוצים ויכולים להיות חשופים אליה. קשה מאוד למצוא משהו שבאמת שואב אותנו אליו יותר מהטלפון הסלולרי, והילדים שלנו הם בדיוק זה.

הבן שלי, בן 6.5 חודשים, לא מוכן שאני אתעסק במשהו אחר בזמן שאני מאכילה אותו. הוא דורש, ובצדק, את מלא תשומת הלב שלי ואני אוהבת שהוא ממש מתעצבן עלי כשאני לא לגמרי איתו כי זה מכניס אותי לפרופורציות וגורם לי להיות לגמרי שם.

השבוע כשהוא התחיל לבכות כי קראתי הודעות בוואטסאפ בזמן שהרדמתי אותו (שוב, בצדק!) הבנתי עד כמה זה טוב, עד כמה אני לא רוצה להיות עוד אחת מהאמהות האלה שנמצאות תמיד בטלפון במקום להיות עם הילדים, והחלטתי לעשות מזה תרגיל. הרי הילד שלי הוא הדבר הכי טוב שקרה לי (קרה? עבדתי קשה בשביל שהוא יקרה!!). הוא הדבר הכי מושלם שלי, הכי יקר לי, ואני אוהבת אותו יותר מכל דבר אחר, אי אפשר לתאר את האהבה הזו במילים בכלל . נראה לי שהעברתי את הנקודה. אז אם כל כך טוב לי איתו, למה שאני לא אתמקד רק בו?

הנחתי את הטלפון בצד והחלטתי להיות רק איתו, באותו רגע, להישאב אל תוך הרגע, להרגיש אותו, את הרכות של העור שלו, להקשיב לנשימות שלו, לדופק שלו, לצליל היניקה והבליעה; להרגיש את חום הגוף, להסתכל על תווי הפנים המושלמים, ללטף את השפתיים כשהוא סיים לאכול ונרדם, להריח את הריח המשכר שלו, לנשום אותו.

אני לא יודעת כמה זמן עבר אבל הוא עבר מהר. מאז אני עושה את זה כל פעם שאני מאכילה אותו, יום ולילה, פשוט נושמת אותו ונשאבת לתוך הרגע האינטימי עם האיש הקטן שלי.